שאלת זכאותו של אדם לרשת לאחר שהוכח כי זייף צוואה עלתה לאחרונה בבית המשפט. בפסק דין של השופטת מיכל ברדנשטיין, אשר ניתן ביום ה – 12.04.20, נפסלה צוואה משום שנקבע כי אחד הבנים זייף את צוואתו של אביו, שהוגשה לקיום על ידו. ת"ע (13491-05-16)

סעיף 5 (א) (2) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 קבוע: "אלה פסולים לרשת את המוריש:… מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזויפת". מכאן שהתעוררה מחלוקת מאחר והנתבע לא הורשע בדין הפלילי בשל מעשיו, האם הוא פסול לרשת את האב המנוח?

השאלה היא האם תנאי ההרשעה הוא תנאי בלעדיו אין לקביעת פסלות מלרשת, גם לגבי החלופה האחרונה בסעיף, שעניינה ב"מי שתבע לפי צוואה מזויפת", או שקיומו של תנאי ההרשעה נדרש אך ביחס לשלוש החלופות הראשונות (העלמה, השמדה, זיוף)?

מדובר בשאלה שעלתה לא פעם בשנים האחרונות ולמעשה הינה שאלה המתגלגלת זה שנים בערכאות הדיוניות, וקיימות לגביה הכרעות פסיקתיות לכאן ולכאן, אך טרם ניתנה הכרעה של בית המשפט העליון בנושא.

השופטת מיכל ברדנשטיין, ביושבה כשופטת מטעם ערכאת בית המשפט השלום בירושלים פסקה כי צוואתו של המנוח, נפסלה משני טעמים: הטעם הראשון – היעדר יכולתו של המנוח לצוות את אשר ציווה במועד עריכתה של הצוואה המדוברת. הטעם השני – (והרלוונטי לשאלה בה עסקינן) הוא מעורבותו של הנתבע בעריכתה של הצוואה, אשר לגביה נקבעו ממצאים חמורים ביותר, אשר לפיהם, ללא ספק, הנתבע זייף את צוואתו של אביו המנוח והיה מעורב בעריכתה בצורה בלתי מתקבלת על הדעת.

עוד נקבע כי הנתבע מילא תפקיד מרכזי, אם לא בלעדי, בניסוחה של צוואת המנוח, וכי טעם זה כשלעצמו יכול למנוע ממנו את הזכות להיות נהנה על פי הצוואה. עוד נקבע במקרה זה כי אחת העדות, אשר זומנה לחתום על הצוואה כעדת קיום מבין שני עדים – חתמה עליה בלא נוכחותו של המנוח ובלא נוכחותו של העד השני שנועד לחתום כעד קיום, וכי חתימתה על הצוואה נעשה בשנת 2015, ולא בשנת 2009, כפי שנכתב על גבי הצוואה.

עוד לעניין זה נקבע כי הנתבע, בן המנוח, הנחשד בזיופה של הצוואה, ניסה להדיח את העדה למסור עדות שקר, לפיה הכל נערך כשורה, אך זו לא שיתפה עמו פעולה. את עד הקיום השני כלל לא חקרו במהלך המשפט, אך ההנחה ההגיונית והמתבקשת שהתקבלה, הינה כי גרסתה ככל הנראה הייתה לתמך בגרסתה של העד שכן הובאה, והעידה לרעת הנתבע. בין היתר מסרה בעדותה כי חתימת הקיום שניתנה על ידי העד השני היא כלל איננה חתימתו האמיתית, אך נושא זה לא הובהר, מאחר ועד זה לא זומן על ידי הנתבע, ככל הנראה מאחר והבין היטב לאן הרוח נושבת בעניין זה.

לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מלקבוע כי מדובר בצוואה שזויפה על ידי הנתבע, אשר עתה מבקש ליהנות ממנה. לאור כל אלה פסק בית המשפט בדיון בנושא קבילותה של צוואת המנוח, כי אין לראות במסמך הוגש מטעם הנתבע לפרשה זו, כצוואתו האחרונה של אביו, ומכאן שאין לאפשר לו לרשת לפיה.

לאחר שניתן פסק דין זה עתרה אחותו של הנתבע, בת המנוח, לבית המשפט, וביקשה שיפסול את זכאותו לרשת את אביו, לפי הוראותיו של סעיף 5 (א) (2) לחוק הירושה, כפי שצוטט לעיל, וזאת מאחר וזייף את צוואת אביו וניסה לרשת אותו על פי מסמך כוזב שהגיש לבית המשפט.

התובעת ערה לגישות השונות בנוגע לשאלת ההרשעה הפלילית הנדרשת על פי סעיף זה, ומבקשת מבית המשפט לאמץ במקרה זה, כמקרה קיצון, את הגישה על פיה תנאי ההרשעה אינו נדרש ביחס לחלופה האחרונה, שעניינה במי "שתבע על פי צוואה מזויפת", ומטעם זה, לשיטתה, יש לראות בה כיורשת היחידה של המנוח, שעה שאחיה, הנתבע, פסול מלרשת לאור האמור לעיל.

עמדתו של בא כוחו של היועץ המשפטי לממשלה הינה ברורה, והיא שתנאי הרשעה נדרש לכל חלופותיו של הסעיף לעיל, וכי חרף היותם של מעשיו החמורים של הנתבע בבחינת מעשים שראויים לכל גנאי – אין בהם די כדי לפסול את זכותו לרשת את אביו המנוח בחלקים שווים עם אחותו.

בא כוח היועץ המשפטי לממשלה הוסיף ואמר כי אין כל הלכה מחייבת בנושא מפי בית המשפט העליון, ומכאן שלא ברור מדוע מנסה התובעת לגרוס כי די בקביעה השיפוטית בהליך האזרחי כדי להביא לפסילת זכותו הבסיסית של הנתבע, לרשת את אביו המנוח.

בנוסף גרס ב"כ היועמ"ש כי מדובר בפרשנות שיש בה פגיעה מהותית בזכויות קנייניות, ומכאן שראוי כי תעשה בצמצום ומתוקף הסמכה מפורשת בחוק, זאת בהתאם לנוסחו של סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. "ככלל, המשפט האזרחי אינו כלי להענשת הצדדים להתדיינות, חלף שמירה על זכויותיהם".

השופטת ברדנשטיין קבעה כי לשיטתה, תנאי ההרשעה הפלילית הינו תנאי שבלעדיו אין, ומכאן שלא ניתן למנוע את הנתבע מלרשת את אביו עקב התנהלות בזיוף הצוואה, חרף מעשיו הנבזיים, מאחר ונוסחו של הסעיף הינו ברור, והנתבע לא הועמד לדין פלילי בגין התנהגותו (כידוע רף ההרשעה במשפט הפלילי הינו גבוה בהרבה מזה הנדרש בהליך האזרחי).

לאחר שהפנתה לשורה ארוכה של פסקי דין, וכן לכתבי עת משפטיים מאת שילה, שוחט וכותבים משפטיים מוערכים נוספים, גרסה השופטת כי לפי נוסחו הנוכחי של הסעיף הרלוונטי בחוק הירושה, קרי סעיף 5 (א) (2) לחוק היורשה, מדובר בתנאי שבלעדיו אין. הדבר לא יכול להיות ברור יותר מן העובדה שהסעיף עצמו נפתח במילים "מי שהורשע…".

לא במקרה בחר המחוקק לחייב בהתקיימות פסק דין מרשיע בטרם שלילתה של זכות הירושה, זכות קניינית כה חשובה במשפט שלנו, אשר שואבת את חשיבותה בקצה הראשון מזכותו של אדם לרשת את הוריו, ובקצה השני מזכותו של המנוח, לצוות את אופן חלוקת רכושו כרצונו האחרון.

כאמור, במידה וקיימת הרשעה פלילית בנידון, משתנה מצב הדברים, כי אז ככל הנראה הוכח ללא ספק סביר, שאכן מדובר בצוואה אשר זויפה, על ידי מי שהורשע, ולא כך הדבר בענייננו, בו לא הועמד הנתבע לדין פלילי.

משרדנו מתמחה בדיני הצוואה והירושה וישמח לעמוד לרשותכם.