המושג "אסורה על בעלה ועל בועלה" מתייחס למצב בו אישה בוגדת בבעלה בזמן הנישואין. במקרה כזה, אם מוכח בהליך גירושין, גם אם נעשה בהסכמת הצדדים, בית הדין הרבני הפועל לפי דין תורה, עשוי לאסור נישואין מחדש לבני הזוג שהתרגשו וכן לאסור על האישה להינשא עם הגבר שעימו קיימה יחסים בזמן הנישואין הקודמים שלה. מקור ההלכה הזו בגמרא (מסכת סוטה ה'): "כשם שאסורה לבעל – אסורה לבועל". זאת אומרת, אם בעל תפס את אישתו בוגדת בו הרי שעליו לגרש אותה והיא אינה יכול עוד להינשא לו או לבועלה (הגבר שעימו בגדה). הסבר נוסף ניתן למצוא לכך באימרת חז"ל (מסכת כתובות ל"ט) "שלא יהיה חוטא נשכר" – שלא יקבל פרס על מעשה שנעשה בחטא וזאת משום החומרה שמייחסת התורה לניאוף הן לאישה והן לבועלה, דבר שאף רשום כחלק מעשרת הדיברות "לא תנאף".

את אכיפת הסנקציה הזו עושה בית הדין בהוספת פרטי האישה ופרטי הגבר עימו קיימה יחסים למאגר מעוכבי נישואין וכן לעיתים על ידי הערה בכתב על גבי הגט בנוסח "אסורה לבעלה ולבועלה".

פרקטיקה זו מתנגשת עם מספר חוקי יסוד ונחשבת בעייתית מבחינת המשפט המודרני. ראשית, הצד השלישי, דהיינו הגבר עימו קיימה האישה יחסים, אינו צד להליך ואינו יכול לטעון את טיעוניו. שנית, בירורה של טענה לניאוף פוגעת בזכות לפרטיות, בצנעת הפרט ולבסוף הסנקציה פוגעת בזכות לחיי משפחה וכן יוצרת אפליה מגדרית משום שההלכה מחמירה עם אישה שבגדה לעומת גבר שבגד.

בית הדין הרבני מבסס את כוחו להפעיל סנקציה דרקונית זו במקרים בהם נעשה בירור ומוכח מעבר לכל ספק ניאוף שכזה, על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג 1953. החוק מקנה לבתי הדין הרבנים סמכות שיפוט ייחודית בעניינים אלה של יהודים בישראל. בתי הדין הרבנים משלבים בפסקי הדין שלהם את דין התורה אך במרוצת השנים בית המשפט העליון הגבילם כך שלא יעברו על חוקי יסוד ויתאימו את עצמם יותר לרוח התקופה.

מה בין מעשה כיעור וניאוף?

הוכחת הבגידה קשה ודורשת עדויות חד משמעיות. על מנת להוכיח אשמה קשה זו בתי הדין הרבנים דורשים כי החשד יוכח באופן חד משמעי. על הבעל להביא שני עדים כשרים שיתמכו בכך, שאינם קרובי משפחה ושביצעו את המעקב לא בשבת, אך אין די בעדות נסיבתית. לדוגמה, גם אם הבעל יביא חוקר פרטי שידווח כי ראה את השניים נכנסים יחד לבית מלון בשעת לילה מאוחרת הדבר אינו מספק.

מעשה זה נתפס בבתי הדין כ"מעשה כיעור", כלומר, שניתן להסיק ממנו שיש בין השניים קשר מיני המחייב גירושין אך לא הוכחה חד משמעית על יחסי אישות (בגידה) המאפשרים התלת סנקציה חמורה של "אסורה לבעל ובועל".

מעצם העובדה שמעשי ניאוף שכאלה נעשים מאחורי חדרים סגורים, המקרים לכך הם נדירים. עם זאת, האשמה בבגידה לצד הודאה מהאישה בכך, הם מעשים נפוצים יותר.

אסורה על בעלה ועל בועלה

הבגדת וגם ירשת?

בתי הדין הרבניים ראו במשך שנים בבגידה מוכחת אפשרות לחלוקה לא שווה של הרכוש, בעיקר בכל הקשור לרכוש בטרם הנישואין או רכוש הרשום על ידי הבעל דוגמת חסכונות, פיצויי פרישה, קרן השתלמות וכדומה. באותם מקומות, בתי הדין ניקו פעמים רבות את המחצית המגיע לאישה בגין התנהגותה, אך לא על דירה או רכוש משותף.

ניתן ללמוד מכך משורה של פסיקות המפרשות את חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג 1973 (סעיף 8) הקובע כי לבית המשפט או לבית הדין יש סמכות בנסיבות מיוחדות לקבוע חלוקה לא שוויונית. האם בגידה היא מעשה המצדיק חלוקה כזו? לפי בתי הדין הרבניים במשך שנים רבות התשובה לכך הייתה כן. כך למשל פסק בית הדין הרבני הגדול בתיק 58711219-21-1 כי אישה לא תקבל דבר מרכוש הרשום על שם הבעל. .הדיין חגי איזירר כתב בפסק הדין "לא מדובר בחוק דתי וענישה דתית… אלא משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פירוק נישואין על ידי בגידה".

כאן עלתה הסתירה בין החוק לבין ההלכה, על פיה פוסקים בתי הדין הרבניים. בג"צ בבלי 1000/92 עשה לכך סוף וקבע כי בית הדין הרבני מחויב לפסוק לפי עקרונות השוויון ומכך נגזר גם כי לא ניתן להעניש אישה על בגידה.

בן הזוג הגיש תביעה לגירושים בבית הדין הרבני בתל אביב יפו. בת הזוג תבעה מחצית מרכושם המשותף אך תביעתה נדחתה בטענה שחזקת השיתוף אינה חלה בבתי הדין הרבניים. בת הזוג עתרה לבג"צ בטענה כי פסק הדין של בית הדין הרבני פוגע בחוק שיווי זכויות האישה תשי"א 1951 וב-1994 קיבל בג"צ את ערעורה.

כך למשל קיבל בג"צ עתירה של אישה שבגדה בבעלה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול שקבע שזכויות סוציאליות של הבעל לא יהיה חלק מהרכוש המשותף בשל אותה בגידה (בג"צ 8928/06): "קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון" כתבו המשנה לנשיאה השופט אליעזר ריבלין, השופטת מרים נאור והשופט יורם דנצינגר. "הזכויות הסוציאליות הן חלק מפירות ההשתכרות הכוללת אשר נצברו במהלך תקופת עבודתו של בן הזוג. לפיכך, נסיבות המקרה שבפנינו אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים".

בג"צ גם לא הותיר לבית הדין הרבני לרשום הערה "אישה אסורה לבעלה ולבועלה" בתעודת הגירושין של אישה שבגדה (בג"צ 212/74). השופטים כתבו בהחלטתם כי אישה אמנם אסורה לבעל ולבועל "אם זינתה תחת בעלה, אך אין לשים לה אות לבלתי להשיאה, כדי שדבר הניאוף יתפרסם וייוודע ברבים. לא מצינו בפקודה הוראה המרשה רשות רושמת להביא טומאת האשה לידיעת הציבור. העותרת יכול שתזדקק לתעודת גירושין לצורך שומת מס הכנסה, או הביטוח הלאומי או בקשר להשגת עבודה. איסור נישואין כי קיים, לא מן הראוי שהעותרת תיאלץ להודיעו לכל מי שיראה את התעודה. בכך יש משום פגיעה חמורה בזכות הפרט, והוא הדין לא רק בתעודה הכוללת את הפסקה המגבילה אלא גם בכל תעודה אחרת המכילה סייג כלשהו ומעידה על עצמה שהיא חורגת מן המקובל".

מנגד, אישר בג"צ בנובמבר 2018 החלטה של בית הדין הרבני הגדול וקבע שאישה שבגדה לא זכאית לחצי משווי הבית בו גרה במשך 20 שנה (בג"צ 4602/13) בהחלטה שזכורה באופן מתוקשר כ"בג"צ הבוגדת". עם זאת, חשוב להסביר כי בית הדין הרבני הסביר כי הבגידה רלוונטית במקרה זה משום שניתן ללמוד ממנה על כוונת השיתוף של בני הזוג בנכס.

הסכנה "בנישואים פתוחים"

אם חשקה נפשם של בני זוג להמשיך את חיי הנישואין על מנת לשמור על המשפחה, אך להעניק לכל אחד מהם דרור מיני בהסכמה, הדבר עשוי לגרום לנזקים כלכליים ואובדן זכויות לאישה.

ההלכה היהודית אינה מכירה בבגידה שבהסכמה ולמעשה מחייבת את הבעל לגרש את אישתו, גם אם סלח לה בדבר אישה אסורה על בעלה. במקרים כאלה, היא עשויה לאבד את מזונותיה גם אם הדבר נידון בבית משפט אזרחי, שכן בעניין המזונות הוא דן על פי הדין העברי. עניין ההסכמה או מושג הנישואים הפתוחים אינו רלוונטי כאן, אף אם מדובר היה באירוע חד פעמי.

אין מדובר בסנקציה שווה שכן אם יוכח כי גבר בגד באישתו והבעל יבקש שלום בית, בתי הדין בדרך כלל יעתרו לכך, אך לא אם המקרה הפוך. הסנקציה היחידה שיכולה להיות מופעלת כלפי גבר היא כאשר הוא מורד – לא מקיים יחסי מין עם אשתו. על כן, גם אם נישואים פתוחים הוכרזו בהסכמת הצדדים, הדבר יכול לשמש את הבעל בסכסוך גירושין עתידי.

עם זאת בתי הדין ברבנים נוטים שלא לפסוק איסורים על נישואין, אם הועלו טענות למעשי בגידה לאחר שבני הזוג נשאו כדת וישראל. כך למשל פסק בית הדין הרבני הגדול בירושלים בינואר 2019 כאשר דחה את ערעורו של גבר גרוש שהגיד בקשה לאסור על אישה להתחתן עם גבר משום שטען שהשניים בגדו עוד בזמן שהיא הייתה נשואה לו  (תיק מספר 1169789-1). הדיינים יצחק אלמליח, אליהו הישריק ואברהם שינדלר כתבו בהחלטתם כי לגרוש אין כל מעמד בנוגע להחלטה וכי הגרוש לא ראה את הגדיה הנטענת ולכן גם הוא אינו יכול לשמש כעד. "חזקה על בית דין בישראל… כי שקל את האחריות המוטלת עליו כלפי שמיא והכריע בשאלה שבאה לפניו בדעת רחבה ובמורא גדול".

חשוב לזכור, שלמרות שלבתי הדין הרבנין ניתנה הסמכות לפסוק לפי הדין העברי, פעמים רבות פסיקה זו אינה עומדת את מבחן בג"צ, בעיקר אם היא מנוגדת לכללים הנקבעו בבג"צ בבלי ולחוקי יסוד. לבתי הדין ולבתי המשפט בארץ סמכות מקבילה ועל כן יש להיוועץ משפטית ומומלץ להיות מלווים בהליך לאורך כל הדרך על ידי עורך דין מומחה לנושא ומנוסה.

במשרד כהן דקר פקס ברוש, תיפגשו עורכי דין מומחים לדיני משפחה המוסמכים גם כמגשרים ולהם ניסיון רב בהסכמי ראייה, מזונות, הסכמי גירושים ותביעות מכל הסוגים אשר ישמחו לקבוע איתכם פגישה וללוותכם בהליך המורכב הזה.