שליטת היד המתה

דוגמה לכך היא העברת הירושה בתנאי ששני אנשים מסוימים יתחתנו, יעשו הסכם כזה או אחר דוגמת הסכם ממון, יגורו במקום מסוים וכך הלאה.

חוק הירושה התשכ"ה 1965 מאפשר לאדם לפרט כיצד יחולק רכושו לאחר מותו. אחד העקרונות המרכזיים בדיני פירוש צוואות הוא כיבוד רצון המצווה בקיום הצוואה. הדבר לקוח מהדין העברי לפיו "מצווה לכבד את רצון המת" ומעוגן בעקרון כבוד המת כפי שקבע בית משפט העליון במאי 1999 (ע"א 1900/96). במקרה זה ציוותה המנוחה לחלק את מרבית הונה ליתומי צה"ל ואת היתרה לחלק בין היורשים. נשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק, המשנה לנשיא שלמה לוי והשופט חנוך אריאל  ציטטו את דברי השופט מלץ בציינו כי "כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה מצידו את שאלת כבוד המת, השילוב בעיקרון הכללי של כבוד האאדם, אשר היה לעיקרון על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית משפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונות של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידנו כי 'מצווה לקיים דברי המת'".

"שלטון היד המתה" הוזכר לראשונה בשנת 1975 בפסק דין של בית המשפט העליון. אותו תיק מפורסם עסק בצוואה יוצאת דופן של אדם בשם יוסף גרייבר שהוריש את כל רכושו לאשתו ושלושת ילדיו. חלק של אחד הבנים היה הגדול ביותר, אך נוסף לו תנאי, היד המתנה,  כי אם יתגרש מאישתו הוא ינושל מהצוואה וחלקו יועבר לילדיו. עוד לא עברה שנה ממותו של האב והבן אכן התגרש מאישתו ונושל מהצוואה.

בערעור שהגיש לבית המשפט העליון טען כי התנאי שהוסיף אביו בצוואתו מכתיב לו את אורח חייו ופוגע בזכויותיו הבסיסיות. בסופו של הליך ערעורו נדחה בטענה כי בכל צוואה קיים "שלטון רפאים" של המת. פסק דין זה חולל סערה ודילמות שמתקיימות עד היום אליהם נדרש בית המשפט. כיום נוהגים בתי המשפט לפסוק כי תנאי לגירושים הוא בדבר פגיעה בלתי מידית בזכויות וחיי אותו אדם ונוטים לפסול אותו.

צוואה בתנאים

החוק הישראלי נחשב כמתרני מאוד בכל הקשור לאפשרות של המת לשלוט במה יעשה ברכושו בשורה של תנאים.

כך למשל החוק מותיר למוריש את הוראת "יורש במקום יורש", כך  שהמוריש מצווה רכוש לשני יורשים אף אם אחד מהם הלך לעולמו אז יזכה בכל היורש השני ולא אף אדם אחר במקומו של אותו יורש (למשל ילדים או יורשים אחרים על פי דין) . הוראה נוספת היא "יורש אחר יורש". זאת אומרת מוריש מצווה את עזבונו לאדם מסוים אחר לאחר מותו או בתנאי מסוים שהתקיים העזבון או שנותר ממנו יועבר ליורש אחד. הדוגמה המוכרת ביותר לכך היא העברת דירה בשלמותה לאישתו ולאחר מותה לילדים. אפשרות נוספת שהחוק מותיר היא ירושה על תנאי. ירושה בהתריים תנאי מסוימים, אפשרות שלא קיימת בעת יורשים על פי דין.

החוק מאפשר למוריש לבצע תנאים נוספים להעברת רכושו. כך למשל, במידה ומי שהוריש לו את רכושו לא בן החיים להורות מה יעשה בעיזבונו. בחוק מגביל את האפשרות הזו רק לשני יורשים על מנת להגביל את כוחו של המוריש לקבוע שנים ארוכות לאחר שהלך לעולמו, מה יעשה ברכושו.

ירושה בתנאי מסוים, למשל קבלת הירושה רק לאחר העברת מקום המגורים הקבוע לארץ, נקראת "יורש על תנאי דוחה". ניתן גם לציין "יורש על תנאי מפסיק" האומר כי הצוואה לא תעבור בהתקיים תנאי מסוים.

תנאים מותרים ותנאים אסורים

עם זאת, דיני הצוואות קובעים כי לא יכתבו בצוואה הוראות לא חוקיות או לא מוסריות, דוגמת חיוב אדם להתגרש  בכדי לקבל את הירושה. כל עוד הצוואה עומדת בתנאי זה, לכאורה יש לקיימה כלשונה על מנת לכבד את כבוד המת.

נשאלת השאלה היכן עובר הגבול בין כיבוד רצון המת לבין דרישה לא חוקית, לא מוסרית או לא הגיונית. במקרים ועולה שאלה כזו הפוסק בעניין זה הוא בית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט התייחס למושג של שליטת היד המתה או שלטון רפאים בשורה של פסיקות דין. כך למשל ביטל בית משפט לענייני משפחה בצפת ביולי 2020 הוראה בצוואה האוסרת עליהם למכור או להשכיר את דירת ההורים (ת"ע 10740-05-20).

בפסק הדין כתבה השופטת אביבית נחמיאס כי "נקודת המוצא היא אמנם העיקרון הבסיסי בדיני הירושה, לפיו "מצוה לקיים דברי המת", ועיקרון זה מעניק למצווה חופש לקבוע את תוכן צוואתו, אולם חופש זה אינו מוחלט. מכל האמור לעיל עולה כי צוואה המתיימרת לפרוש סוכת שלומה 'עד סוף כל הדורות', נוגדת את תקנת הציבור עד כדי היות ביצועה בלתי חוקי או בלתי אפשרי, כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה ועל כן בטלה היא. לסיכום מאחר שהוראת המנוחה מהווה מעין 'שליטת המת על החי', תוך פגיעה בזכותם הקניינית של היורשים, וביצועה בלתי אפשרי – אני מורה כי הסיפא לסעיף 4 לצוואה הכולל את המילים 'לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורף, תשמש לקיום אזכרות" – יבוטל".

אך מה קורה שרצון מת אחד מתנגד ברצון מת אחר? במקרה שנסקור החליט אדם להוריש לאישתו  מחצית מדירתו המשותפת עימה גר, שלא הייתה אימו של בנו. לאחר פטירתה חלק זה יעבור לבנו בהליך הנקרה יורש אחר יורש.

אלא שלאחר שאדם זה נפטר, החליטה האישה למכור את הדירה ולקנות דירה אחרת תוך שהיא רושמת צוואה המורישה את הדירה ל-12 אחיניותיה ולא לבן.

לאחר פטירתה פרץ סכסוך בין הבן שטען כי הדירה היא לא אחר מגילגולה של הדירה שהוא היה אמר לרשת ואילו אחיוניותה שטענו כי זכויותיו תמו עם מכירת הדירה ויש לכבד את רצון האישה.

תחילה בית משפט השלום פסק כי יש לקיים את הצוואה לפי רצון האישה שהיא הנפטרת האחרונה. אלא שעל החלטה זו הגיש הבן ערעור ובית משפט המחוזי קיבל אותו. במרץ 2017 פסק בית המשפט העליון שלא יתערב בהחלטת בית משפט המחוזי (בע"מ 9085/16) . השופט אלכס רובינשטיין כתב בפסק הדין כי "רצונו של אדם הוא כבודו – הוא עבוד האדם – אך מתים נעדרי יכולת הם לקיים את רצונם ולשמור על כבודם. בית המשפט המחוזי עשה כמיטב הבנתו לקיום רצונו ולשמירת כבודו של המנוח וכבודה של המנוחה, ולא נמצא לשנות מכך. נוח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה". 

משרדנו מתמחה בדיני ירושה ועיזבון וישמח להעניק לכם מגוון שירותים משפטיים בנושא התנגדויות לצוואה, ייעוץ באשר לצוואה בתנאים והאם תנאי כביל בפני בית המשפט, משום העילות הקבועות בחוק בכלל ומשום השפעה בלתי הוגנת בפרט. אם אתם חשים שנגרם לכם עוול נשמח לייעץ לכם כיצד ניתן להגיש התנגדות לצוואה קיימת, דרך עורכי דין מומחים ומנוסים לדיני ירושה שיהיו זמינים עבורכם.