תפריט
כתובה היא מסמך משפטי רלוונטי לבני זוג יהודים, אשר מהווה התחייבות של הבעל לפצות את אשתו במקרה ויבחר לגרש אותה ללא סיבה מוצדקת בדין או אם חלילה ילך לעולמו. כן מפורטות בכתובה חובות הבעל כלפי אשתו. הבעל מתחייב לזון את אשתו, לפרנס ולכבד אותה (בהתאם לפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י)).
בנוסף, נרשמים בכתובה הנכסים שהאשה מביאה מבית אביה, שבהם לבעל יש זכויות חלקיות והם נשארים בבעלותה.
כיום נהוג לתת את שטר הכתובה לכלה במהלך מעמד החופה.
הכתובה היא חוזה משפטי, אשר תקף לכל דבר ועניין. זאת, בניגוד לנטיה בציבור לחשוב, כי אין לכתובה משמעות רבה. כאמור, במסגרת הכתובה הבעל מתחייב לקיים מספר חובות כלפי האשה, והפרת החובות יכולה להוות עילה לגירושין, כולל חובת פיצוי במקרה שהדרישה לגירוש האשה אינה מוצדקת. הסיבה העיקרית להתחייבות בכתובה היא כדי להבטיח את מצבה הכלכלי של האשה לאחר הגירושין או במקרה שבו הבעל הולך לעולמו. כמו כן, לפני שהבעל ירצה לגרש את אשתו, הוא יחשוב פעמיים, שכן לגירוש יהיו תוצאות כלכליות לא פשוטות מבחינתו, כלומר: הכתובה מהווה מעין תמרור אזהרה לבעל לפני שיפרק את התא המשפחתי, וכפי שנאמר בכתובות לט, ב: "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".
סכום הכתובה נקבע עפ"י שלושה מרכיבים: עיקר הכתובה, הנדוניה, ותוספת הכתובה. עיקר הכתובה הוא סכום קבוע של מאתיים זוז, שבו ניתן להתקיים במשך שנה לפחות. אם הכלה היתה גרושה או אלמנה, עיקר הכתובה היה מאה זוז.
כיום, כאשר בני זוג מתחתנים, הם נוטים לחשוב שאין משמעות לסכום הנקוב בכתובה ושהוא סמלי בלבד. רבים מהם נוטים לציין בכתובה סכומים גבוהים מאוד כדי להראות עד כמה אהבתם היא חזקה ומשמעותית. אולם, הם לא יודעים, שאם חו"ח יתגרשו, הסכום שיצטרכו לשלם לבת הזוג עלול להיות גבוה מאוד, שכן מדובר בחוזה משפטי מחייב.
יש לציין, כי תביעת כתובה קשורה ישירות לגירושין, ולכן הערכאה המוסמכת לדון בכך היא בית הדין הרבני.
נשאלת השאלה, האם במסגרת ההסכמות שבני זוג אשר מעוניינים להתגרש מגיעים אליהן, הם יכולים לכלול גם ויתור על הכתובה, שהרי מדובר במסמך משפטי מחייב.
ובכן, בהסכם גירושין בני הזוג מגיעים להסכמות לגבי נושאים שונים, כגון: חלוקת רכוש, תשלום מזונות, משמורת והסדרי שהות, חינוך הילדים ועוד. בני הזוג יכולים להתייחס לכל הנושאים הרלוונטיים מבחינתם ואחד הנושאים הוא גם הכתובה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסכום גבוה. כלומר: במסגרת הדיונים והשיחות של בני הזוג במטרה להגיע להסכם גירושין טוב וכולל, הם יכולים להגיע גם להסכמה בדבר ויתור על תשלום הכתובה לאשה או לחילופין תשלום חלקי וכדו'. זאת, כאשר ישנה התייחסות במסגרת ההסכם לחלוקת הרכוש ולשאר הסוגיות הכספיות.
אפשר לראות בכתובה מעין קלף מיקוח שהאשה מחזיקה בו במסגרת הדיונים בין בני הזוג לקראת הגעה להסכם גירושין – האשה תסכים לוותר על סכום הכתובה, אם חלקה בחלוקת הרכוש יוגדל.
לאחר שהסכם גירושין אושר ע"י בית המשפט לענייני משפחה או ע"י בית הדין הרבני, הוא מחייב. המשמעות הינה, שההסכם מקבל תוקף של פסק דין וניתן לאכוף אותו בהוצאה לפועל ומול הביטוח הלאומי (בעניין מזונות).
בהתאם לכך, אם האשה ויתרה על כתובתה במסגרת הסכם הגירושין, הרי שהוויתור מחייב אותה. לפיכך, לכאורה, היא כבר לא זכאית יותר לכתובה.
עם זאת, קיימים מקרים בהם מסיבות שונות האשה בוחרת לחזור בה מהוויתור. במצבים כאלו ישנן פסיקות שונות. בעיקרון, לא בקלות השופטים או הדיינים יפתחו מחדש את עניין הוויתור על הכתובה, שכן, כאמור הכתובה היא חוזה מחייב.
בפסקי דין רבים נקבע, כי אם האשה מחלה על כתובתה עם הגירושין, לא ניתן לשנות מצב זה.
לעומת זאת, בפסקי דין אחרים נקבע, כי אם האשה הסכימה במסגרת הסכם הגירושין לוותר על כתובתה, אבל התחרטה לפני שהגט סודר, אזי אפשר לבטל את הוויתור שלה.
בתיק 952279/12, אשר נדון בבית הדין הרבני האזורי חיפה נדון מקרה של אשה, אשר ותרה על כתובתה, ולאחר מכן חזרה בה, ודרשה את סכום הכתובה.
מדובר בצדדים שהגיעו להסכם גירושין, אשר אושר בבית המשפט לענייני משפחה. בהסכם הגירושין נקבע בהסכמת הצדדים, כי האשה מוותרת על הכתובה ועל מזונותיה באופן סופי ומוחלט. לאחר מכן, הצדדים התגרשו. למרות זאת, בהמשך התובעת הגישה תביעה בה דרשה את כתובתה, בטענה כי ההסכם בו ויתרה על כתובתה נגוע בחוסר תום לב וברמאות.
בית הדין הרבני דחה את התביעה, וקבע כי האשה מחלה על כתובתה במעמד סידור הגט, ואין אפשרות לחזור לאחור. עוד נקבע, כי אין בסמכות בית הדין לדון בביטול הסכם שאושר בבית המשפט לענייני משפחה. ולכן, הסכם הגירושין בו ויתרה האשה על הכתובה הוא שריר וקיים, ויש לדחות את תביעתה.
שאלה מעניינת היא, האם הסכם ממון עליו חתמו בני זוג, אשר לכאורה מתייחס לכל סוגיות הרכוש והממון וכולל ויתור על כל טענה נוספת בנוגע לזכויות כספיות, אבל בלי התייחסות מפורשת לכתובה, גובר על התחייבות הכתובה?
בית המשפט העליון התייחס לעניין זה בבע"מ 9692/02 (21.8.2007), וקבע כי יש להניח, שאין בתניית ויתור כללית כדי להצביע על כוונה מפורשת לוותר על הכתובה, ובמצב דברים זה יש להניח שהסכם הממון לא בא לגרוע מזכויות האשה לפי כתובתה. וכפי שנקבע בסעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, "אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות… או מזכויות האשה לפי כתובתה…".
גם בת"ע 2560/99 (25.7.2001) נקבע, כי ויתור על דמי כתובה צריך להיות מפורש ולא מכללא.
במקרה אחר, בית הדין הרבני בצפת ציין, כי לא נדרש ויתור מפורש על הכתובה, אך קבע, כי במקרה שבפניו אין תוקף למחילה על הכתובה בהסכם הממון משני טעמים: ראשית, המחילה לא ניתנה סמוך לגירושין. שנית, הסכם הממון לא היה ביוזמתה של האשה ממש, אלא לבקשת הבעל שרצה לעגן את זכויותיו, כך שלמחילה אין תוקף והכתובה גוברת עליה.
יש לציין, כי בבע"מ 9692 סברה השופטת נאור באוביטר, כי סעיף 17 לחוק יחסי ממון לא שולל את האפשרות להתנות בהסכם ממון על הכתובה, וכי אפשר לוותר על הכתובה גם אם הדבר לא נכתב באופן מפורש.
אם כן, לא בנקל יתקבל ויתור על כתובה בהסכם ממון, אולם יש לבחון כל מקרה לגופו ע"פ נסיבותיו.
במקרה שבו יש לכם ספקות לגבי המשמעות של הכתובה או ויתור עליה במסגרת הסכם גירושין או הסכם ממון, פנו לעוה"ד כהן, דקר, פקס וברוש, אשר יש להם נסיון רב בדיני משפחה, ובניסוח הסכמים, והם יסייעו לכם.