חלוקת רכוש בגירושין בית דין רבני

חלוקת רכוש בבית הדין הרבני

חלוקת רכוש לא שוויונית, ובעצם כך פגיעה בזכויות הנשים, היא תופעה שניתן לראות בפסיקת בית הדין הרבני, תוך חריגה מסמכותו במסגרת פסקי הדין הניתנים על ידו בתיקי גירושין ככלל ובתיקי חלוקת רכוש בפרט.

המועד בו נשאו בני הזוג הוא גורם מרכזי בחלוקת הרכוש, אשר משפיע על האופן בו חלוקת הרכוש תתבצע.

נישואין לפני חוק יחסי ממון

על בני זוג שנישאו לפני החלת חוק יחסי ממון ב 1.1.74 חלה הלכת השיתוף, הקובעת כי כל מה שנרכש במהלך הנישואין ללא קשר לרישום, שייך לשני בני הזוג עקב המאמץ המשותף. מדובר בשיתוף קנייני מיידי. כלומר: לבן הזוג קמה במהלך הנישואין זכות קניינית בנכס עצמו, ולכן הוא יכול לדרוש את חלקו בכל עת. חזקת השיתוף חלה על כל זכות כולל נכסים עסקיים.

יש לציין, כי הלכת השיתוף היא יציר פסיקת בית המשפט העליון, והדין הדתי לא מכיר בחזקת שיתוף בזמן חלוקת רכוש בהליך גירושין. כאמור, לא מדובר בחוק אלא בפסיקה של בית המשפט העליון, ובשל כך הדיינים טוענים, כי הם לא כפופים אליה.

בתי הדין הרבניים הם ערכאה מקבילה לבתי המשפט לענייני משפחה, ולכן הם לא רואים עצמם מחויבים לפסיקת בית המשפט העליון בעת חלוקת רכוש.

נישואין אחרי חוק יחסי ממון

על בני זוג שנשאו לאחר ה- 1.1.1974 חל חוק יחסי ממון לפיו כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין מתחלק בין בני הזוג בחלקים שווים. ואולם, כל רכוש שמקורו לפני הנישואין, רכוש שהגיע לאחד מבני הזוג במתנה או בירושה, גמלה המשתלמת כתוצאה של נזקי גוף – שייך לבן הזוג אשר הביא או קיבל אותו, אלא אם הוסכם אחרת.

בית הדין הרבני מחויב לקבוע חלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון, אך בפועל כדי שפסיקתו תתאים לדין הדתי, הוא מעניק פרשנות משלו לחלק מסעיפי החוק.

כך למשל, סעיף 3 (א) לחוק יחסי ממון קובע, כי כאשר בני זוג לא ערכו ביניהם הסכם ממון או כאשר הם ערכו הסכם ממון וההסכם לא קובע אחרת, יחול הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק.

אם הצדדים ערכו הסכם ממון, הם יכולים להתנות על הוראות החוק, ובמקרה כזה הוראות הסכם הממון גוברות על החוק.

בפועל, בית הדין הרבני אומר שהוא יכול לפרש את החוק כששני הצדדים מסכימים להסדר איזון משאבים בהליך גירושין. בית הדין מסביר מתי בני הזוג מסכימים ומתי לא.

למשל, מקרה שבו אישה בגדה בבעלה. האישה רוצה מחצית מהנכסים הרשומים על שם הבעל.

הבעל יטען, כי הוא מתגרש מהאישה משום שבגדה בו, ולכן השאלה שתשאל תנוסח כך: האם כשהבעל התחתן עם האישה הוא היה מסכים לתת חצי מהנכסים אילו היה יודע כבר אז שתבגוד בו? כלומר – בית הדין נותן לחוק פרשנות דתית.

סעיף 7 לחוק יחסי ממון מתייחס להרחבת בסיס האיזון, וקובע כי נכס שבן זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן זוגו, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה – מלבד מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין – רשאי בית המשפט או בית הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן-זוג.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון עוסק בסמכויות מיוחדות, וקובע כי בנסיבות מיוחדות, בית המשפט או בית הדין יוכל לקבוע קביעות החורגות מהכללים של ביצוע איזון המשאבים ע"פ חוק יחסי ממון. לדוגמה, בית המשפט או בית הדין יוכל לקבוע כי יהיו נכסים נוספים מעבר לקבוע בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן, או כי איזון המשאבים לא יהיה חצי חצי, וזאת תוך התחשבות בנכסים עתידיים, כולל כושר השתכרות כל אחד מהצדדים.

בפועל, בית הדין משתמש בהוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק יחסי ממון במקרים בהם הוא לא מעוניין לחלק את רכוש של הצדדים בחלקים שווים. וכך, הפרשנות הדתית של בית הדין הרבני לחוק, מאפשרת סטייה מהוראות החוק פשוטן כמשמען.

מהאמור עולה, כי חלוקת רכוש בבית הדין הרבני היא עניין מורכב הנתון לפרשנות. מומלץ לקבל ייעוץ והכוונה בהיבט של חלוקת רכוש כדי להבטיח את זכויותיכם.

במשרדינו ישמחו לסייע לכם בנושא חלוקת רכוש בגירושין בכל היבט אחר הקשור בדיני משפחה.