דירה שנקנתה לפני הנישואין

חלוקת דירה שנרכשה לפני הנישואין

אך מה קורה כאשר אחד מבני הזוג מביא עימו לנישואין רכוש בדמות דירה אותה רכש או ירש בטרם הנישואין? היתכן שאדם שעבד קשה במשך שנים, חסך והצליח לרכוש דירה יתחלק עם גרושתו בזכויות הדירה רק משום עובדת נישואיהן? השאלה הזו מתחדדת כשמדובר בפרק ב' – נישואין שניים. לעיתים אחד הצדדים מגיע באופן מבוסס יותר עם רכוש שהספיק לצבור במהלך חייו.

ככלל, הסדר איזון משאבים וכן חזקת השיתוף אינם חלים על דירה שנרכשה לפני הנישואין ובכלל זה גם כסף שנצבר לפני הנישואין. סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי הממון מחריג מההסדר נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג בטרם הנישואין או כאלה שהתקבלו במהלך הנישואין במתנה או ירושה: "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין", לשון החוק.

אלא שבמקרים בהם בית המשפט מתרשם שחלה באותם נכסים כוונת שיתוף, זאת אומרת נכס ששני הצדדים השתמשו בו במשותף או גדילו באמצעותו יחד את התא המשפחתי, הוא עשוי לחלקו בין בני הזוג, גם אם נרשם בבעלותו של צד אחד וזה הביאו בטרם הנישואין. 

בתי המשפט בוחנים כל מקרה לגופו ומחפשים כוונת שיתוף גם ברכוש שלא הושג במהלך חיי הנישואין וזאת על פי מספר קריטריונים:

• משך הנישואים: ככל שבני הזוג נשואים שנים רבות יותר, כלל הרכוש הופך להיות משותף ללא קשר למי הביאו בטרם הנישואין
• במקרה בו בוצע שיפוץ נרחב בדירה ומימונו בוצע על ידי שני בני הזוג
• במקרה בו שני בני הזוג התגוררו יחד באותה הדירה תקופה ארוכה וגידלו את ילדיהם המשותפים
• במקרה בו הוכח כי הייתה כוונה למכור את הדירה ולרכוש באמצעותה נכס עתידי אחר
• במקרים בהם אחד בן הזוג השני שילם חלק מהמשכנתא על הנכס
• במקרה ובו הדירה הושכרה והכספים שהתקבלו נכנסו לחשבון המשותף של בני הזוג

ניתן ללמוד על מדיניות זו של בית המשפט מדבריו של שופט בית המשפט העליון מישאל חשין שכתב בפסיקתו כי "מתוך שבני הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, 'נטמעו' נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים, נטמעו – והיו לאחד" (בע"א 806/96).

בפסיקה אחרת דחה בית המשפט העליון בנובמבר 1993 ערעור של בעל על החלת חזקת השיתוף על חנות פרחים אותה רכש בטרם הנישואין וקבע כי זו תחולק עם גרושתו שווה בשווה. השופט גבריאל בך כתב בהחלטתו כי "כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, הרי קיימת לדעתי הנחה שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הוא בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת, אלא שנטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין. אך בסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של אותם נישואין ספציפיים… אם המדובר ברכישת דירת מגורים המשמשת לאחר מכן בתור ביתם המשותף של הזוג הנשוי, אזי סתירת החזרה של תהיה משימה קלה" (ע"א 2280/91). 

כיום המדיניות בנושא אף תפסה תאוצה עם פסיקת בית משפט העליון בספטמבר 2004 (בע"מ 5939/04). השופט אלייקים רובינשטיין דחה ערעור על החלטה של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב לחלק שתי דירות מגורים שהיו רשומים רק על שם הבעל ולפחות אחת מהן הוכח כי רכש אותה ושילם עבורה את הכספים בטרם הנישואין, שווה בין בני הזוג. בהחלטתו כתב בין היתר כי "ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתיחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה".

רובינשטיין הסביר אף כי בזמנים אלו על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו: "רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים".

חשוב להבין, כי האבחנה בין דירה שנרכשה לפני הנישואין ואחרי לא בוטלה לחלוטין אך בתי המשפט נוטים כיום יותר לבדוק כל מקרה לגופו. על מנת לשכנע את בית המשפט כי הייתה כוונת שיתוף בדירה לפני הנישואין, יש צורך להוכיח זיקה כלשהי בין אותו הנכס לבן הזוג שהוא אינו רשום על שמו.