צוואה בעל פה – צוואת שכיב מרע

צוואת שכיב מרע, הינה צוואה שנערכת על ידי אמירת תוכנה בעל פה בפני שני עדים.

צוואה זו הינה בתוקף לחודש ימים ממועד ציוויה, ומתבטלת לאחריהם אם המצווה לא נפטר עד אותו מועד.

לאחר הצהרת הצוואה בפני העדים, מוטלת על כתפיהם החובה להפקיד את זיכרון הדברים מהמאורע אצל הרשם לענייני ירושה, בסמוך לאירוע עשייתה, והדבר הינו מרכיב חיוני בתוקפה של הצוואה.

סעיף 23 (א) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 קובע כי "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו".

כלומר: ע"פ סעיף זה – צוואה שבעל פה יכולה להינתן רק במצב אחד, והוא כאשר המצווה, רואה את מותו לנגד עיניו, בנסיבות המצדיקות זאת. מצב זה טומן בחובו שני תנאים: (1) תנאי סובייקטיבי. (2) תנאי אובייקטיבי.

התנאי הסובייקטיבי מדבר על נקודת מבטו של המצווה ולמעשה בוחן את השאלה אם לדידו ניצב הוא בפני ימיו האחרונים, בין אם הוא צדק ובין אם לאו. כלומר: על המצווה עצמו לצפות את מותו בעת הציווי על פי תנאי זה.

התנאי האובייקטיבי מדבר על נסיבות המצדיקות את תחושתו הסובייקטיבית של המצווה. כלומר: לא מספיק למצווה לחשוב שהוא ניצב בפני מותו, אלא שאנו נדרשים למצוא בנסיבות שסבבו את הבנתו זו, קיום מספיק לאמונה בדבר סוף ימיו.

כמו כן חשוב לשים לב – מדובר בתנאים מצטברים ולא בתנאים מתחלפים, והמסקנה היא אחת – כדי שלצוואה יהיה סיכוי לקבל תוקף, על המצווה להאמין באמת ובתמים כי הוא הגיע לסוף דרכו, ועל הנסיבות שגורמות לו להאמין בזאת – להיות ממשיות וניתנות להוכחה.

זיכרון הדברים:

סעיף 23 (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 מדבר על זיכרון הדברים ומגדיר מהן הדרישות הצורניות שצריכות להופיע בו על מנת שינתן לצוואה שבע"פ תוקף, לאחר הפקדתו, וזהו נוסחו: "דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם".

כאמור – סעיף זה הוא הסעיף העוסק בדרישות הפרוצדורליות הפורמליות, אשר בלעדיהן לצוואה בעל פה לא ינתן תוקף, וביניהן: (1) בזיכרון הדברים ירשמו דבריו של המצווה, המועד בו הם ניתנו, ואף הנסיבות שבגינן נאמרו הדברים. (2) על זיכרון הדברים להיחתם על ידי שני עדים, אשר היו עדים לאמירותיו בעל פה של המצווה. (3) על העדים להפקיד את זיכרון הדברים בסמוך לאמירתם של הדברים, ככל הניתן.

כשמתקיימים כלל הכללים הללו, הצוואה בעל פה מקבלת תוקף לשלושים ימים, אשר אם במהלכם ילך המצווה לבית עולמו – ינהגו על פי רצונו האחרון כפי שהובא בצוואתו שנערכה בעל פה.

סעיף 23 (ג) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 קובע את תוקפה של הצוואה, כפי שהוצג לעיל ואלו מילותיו: "צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים." לא נראה כי יש צורך בהרחבה אודו משמעותו של סעיף זה מאחר והיא ברורה לכל.

מי רשאי להיות עד בצוואה מעין זו?

סעיף 24 לחוק הירושה קובע כי קטין ופסול דין, אינם יכולים להיות עדים לעריכתה של צוואה מסוג זה.

עוד יצוין בהקשר זה כי אמנם הסעיף דורש כי יהיו נוכחים בעת מתן הצוואה שבע"פ שני עדים, אך לא נאמר דבר בדבר זהותם, ומכאן שאף אין הסעיף דורש כי מדובר יהיה בעדים שזומנו לשמש ככאלה מבעוד מועד. משמעות הדבר היא שאף אדם אקראי החולף במקום בעת התרחשות התקרית, יכול להיות עד בעת הצורך. בע"א 88/88 נקבעה ההלכה העוסקת בנושא, תוך שהובאו דבריו של הרמב"ם, בזכייה ומתנה – "אין שכיב מרע צריך לומר אתם עדי, אלא כל השומע את דבריו הרי זה עד, שאין אדם משטה בשעת מיתה".

אם כן ראינו כי קיימים כללים יחסית נוקשים בעת עריכתה של צוואה בעל פה, ונראה כי להם מצטרפים עוד קשיים דוגמת הגבלת כשרותם של עדים מסוימים להיות עדים לעריכת צוואה בעל פה, יחד עם זאת, סעיף 25 (א) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 קובע כך: "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור."

כלומר: סעיף 25 (א) לחוק הירושה קובע כי ביכולתו של ביהמ"ש לסטות מהוראות החוק, המובאות בסעיפים המנויים לעיל, במקרים בהם הוא משוכנע עד ללא ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה – הוא רשאי לקיימה אותה, בהחלטה מנומקת, חרף נפילתו של פגם כזה או אחר בה. הדבר נכון הן לעניין הדרישות הטכניות, הן לעניין הדרישות המהותיות והן לעניין כשרותם של העדים.

"מרכיבי היסוד" אשר מוכרחים להתקיים, ללא סלחנות, אף מפי סעיף 25 (א) לחוק הירושה, מובאים בסעיף 25 (ב) לחוק, ואין ביכולתו של בית המשפט לוותר עליהם. תת-הסעיף הרלוונטי בעניין זה לענייננו, צואת שכיב מרע, הינו תת-סעיף (4) וזהו נוסחו: "בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". על כן אלו הפרטים מהם לא ניתן לסטות בשום מקרה, מאחר ומדובר במרכיבי יסוד, שבהם אין אנו מגלים כל גמישות, מאחר ואי-קיומם מהווה חשש אמיתי להגשמת רצונו של המצווה.

לעניין נוסח האמירה יצוין כי בניגוד לסוגים אחרים של צוואות, אין צוואת שכיב מרע דורשת מהמצווה לציין בפני עדיו כי אלו רצונותיו האחרונים, וניתן להסתפק בכך שהדבר משתמע מדבריו או מאופיים של הדברים.

ביטול הצוואה

סעיף 36 (א) לחוק הירושה קובע כי "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה. נכון הדבר לכלל סוגי הצוואות, ובין היתר למקרה עסקינן, לצוואה בעל פה.

משרדנו מתמחה בתחום הצוואות וישמח לעמוד לרשותכם