הסכם ממון מול צוואה

התשובה הקצרה היא – לא. למרות ניסוחו של הסעיף בצורה מיטבית, לא יוכל בן הזוג לקבל את מלוא הרכוש של בן זוגו המנוח לאחר פטירתו, אלא רק את מחציתו של הרכוש, וזאת לאור העובדה שחוק הירושה קובע הוראות חלוקת רכוש, המחלקות את כלל הרכוש בין בן זוגו של המנוח לבין ילדיו וצאצאיו בכלל.

ס'8 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 מדבר על כך ונוסחו:

"(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

ממילותיו המפורשות של הסעיף לא ניתן להבין בכל דרך אחרת את העובדה שאין כל דרך ולא ניתן להעביר מתנות לאחר המוות או להקנות רכוש לאחר פטירה, אלא באמצעות עריכתה של צוואה. מכאן שהוראה כפי שהוצגה לעיל, על פיה עם מותו של מי מבני הזוג – מועבר רכושו לידיו של בן זוגו הנותר בחיים, איננה קבילה ולמעשה חסרת תוקף משפטי מחייב.

יודגש לעניין זה – הסכם הממון שנערך בין אנשים על ידי עורכי דינם הינו בעל תוקף משפטי מחייב בהחלט, אך הוא רלוונטי רק לאופי חלוקת הרכוש בין בני הזוג, כל עוד הם נמצאים בקו החיים. מנגד, חוק הירושה, מסדיר את אופן חלוקת העיזבון ליורשיו של המנוח לאחר פטירתו. מילים אחרות – הסכם הממון חולש על רכוש בהיות שני הצדדים לו בחיים, ואילו חוק הירושה מסדיר את חלוקתו של הרכוש לאחר פטירתו של מי מבני הזוג ואף שניהם.

סעיף 8 לחוק, אשר הובא לעיל, הינו סעיף קוגנטי, ומכאן שאין אפשרות להתנות עליו, לשנותו, או לבטלו, וזאת אף אם הדבר נעשה מפורשות. המשמעות של הדבר היא שלא ניתן להכניס להסכם הממון אף סעיף או הוראה אשר קובעים מה יעשה ברכושו של האדם לאחר פטירתו.

יש היגיון רב בקביעה דלעיל, ונית למצוא אותו בכוונת המחוקק, שלא יהיו התנגשויות חזיתיות ומורכבות בין חוק יחסי ממון והסכמי הממון שמקבלים תוקף מול בית המשפט תחתיו, לבין חוק הירושה. הדבר נמנע שעה שכל אחד מההסדרים הללו מתקיים במצב עובדתי שונה בתכלית ובשלבים שונים של החיים; הסכם הממון מסדיר את מערכת היחסים הרכושית בין בני הזוג, ואת האופן שבו הם משתפים בינם לבין עצמם את רכושם (או לא משתפים) בעודם בחיים. חוק הירושה בניגוד אליו, מגדיר את אופן חלוקת רכושו של כל אדם (בנפרד!), לאחר פטירתו, ואין לו כל נגיעה כל עוד המצווה נמצא בחיים.

אם כן, התוצאה היא אחת – בבואנו לדון בחלוקת רכושו של אדם לאחר פטירתו, עלינו ללכת לפי הוראותיו של חוק הירושה, התשכ"ה – 1965, אשר קובעות כי יש לחלק את רכושו של אדם בהתאם לצוואתו, במידה וערך אחת בהתאם לאחת מ-4 הדרכים אותן מפרט החוק, או על פי הדין, במידה ולא ערך צוואה, או שהיא אינה תקיפה מסיבות כאלה ואחרות, שעליהן לא נרחיב במסגרתו של מאמר זה.

הבדל מרכזי נוסף שניתן למצוא בין צוואה לבין הסכם ממון הוא האופן שבו ניתן לשנותם – בעוד שאת שינויו של הסם הממון נאלצים שני בני הזוג לאשר בחתימתם, הצוואה הינה מסמך יחידני, אשר עליו חתום אך ורק המצווה (למעט במקרים של צוואה הדדית, עליה לא נרחיב במאמר זה), ובהתאם רק הוא זה שנדרשת חתימתו לשם ביטולה או שינויה של הצוואה אותה ערך.

האם צוואה גוברת על חוק הירושה ?

התשובה הקצרה הינה כן. חוק הירושה מגדיר שני נתיבים לחלוקת רכושו של המנוח לאחר פטירתו – ירושה על פי דין וירושה על פי צוואה.

ירושה על פי דין:

סעיף 10 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 קובע את זהותם של היורשים על פי דין באומרו: "יורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו (2) ;ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם. זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה".

אם כן אנו יכולים ללמוד מנוסחו של הסעיף כי כאשר אדם מעוניין להוריש את רכושו ליורשים בעלי זהות אחרת מבן זוגו ומצאצאיו – הדרך היחידה בה יוכל הוא לעשות כן הינה באמצעות עריכתה של צוואה על פי החוק, או שמא חלוקת הרכוש שלו לאחר פטירתו תתבצע על פי כללי הירושה על פי דין, כפי שמוצגים בחוק, אשר בהם זהותו של היורש הינה לפי קירבת הדם שלו לנפטר.

סעיפים 11-17 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965, מגדירים את סדר הירושה, חלקו של כל יורש בעיזבון, מה קורה במקרה של יורש חלופי, מה קורה כשאין ילדים או בן זוג, וכן מסדירים את חלוקת הרכוש בין בן הזוג לצאצאיו של המנוח, אך על כך לא נרחיב במסגרתו של מאמר זה וניתן לפנות לחוק הירושה לשם השלמת התמונה העובדתית הנוגעת למסלול הירושה על פי דין.

ירושה על פי צוואה:

זהו מסלול ההורשה הוולונטרי, אשר אינו משמש ברירת המחדל, שהיא כאמור ירושה על פי דין.

המסלול שהוצג לעיל, של ירושה על פי דין הינו מסלול חלוקת הרכוש לאחר פטירתו של מי שלא ערך צוואה כשרה או ברת תוקף, ועתה נעסוק במסלול הירושה שעל פי צוואה.

סעיף 18 לחוק הירושה קובע כי "צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה". אלה הן 4 הדרכים לעריכתה של צוואה, דרכים אשר עליהן החוק מרחיב בסעיפים ייעודיים, 19-23, אשר עוסקים בדרישות הפרוצדורליות, באופן עריכת הצוואות, וכן בדרישות הטכניות שבהן נדרשות הן לעמוד על מנת לקבל תוקף.

אנו לא עוסקים במאמר זה בסוגי הצוואות הללו, ולהרחבה ניתן לפנות למאמרים נוספים באתר של המשרד, או לחלופין לפנות ישירות לסעיפי החוק הרלוונטיים בחוק הירושה.

כך או כך – אנו למדים כי ישנה מערכת מאוד ברורה לחלוקת ירושתו של מי שנפטר, אשר עוברת בין התחנות של בחינה ראשונית אם ערך צוואה מכל סוג שהוא, ולאחר מכן, במידה ולא כך עשה – מגיע לתחנה של חלוקת הרכוש על פי הדין (אותו קובע החוק). בכל מקרה שהוא, לא ניתן יהיה לחלק את רכושו של אדם בהתאם להוראות שהוא בחר להכניס להסכם הממון שערך עם בן הזוג שלו, והדבר חד-משמעי בחקיקת הכנסת ובפסיקה הענפה של בתי המשפט.

לאור ההתנגשות המתוארת לעיל, אשר לא מאפשרת להכניס הוראות הורשה להסכם ממון, ההמלצה לבני זוג שרוצים לכלול בהסכם הממון שלהם הוראות חלוקת רכוש לאחר פטירתם, תהיה לערוך צוואות באותו המועד שבו חותמים הם על הסכם הממון, זאת כמובן תוך הסתייעות בעורכי דין המתמחים בתחום.

סנכרון מלא ונכון בין הסכם הממון והצוואה, יכול להעניק לבני הזוג את השקט והודאות אותה הם מחפשים, ובמידה ונועצים בעורכי הדין המתמחים בתחום, אין סיבה שלא ניתן יהיה להגיע לרמה גבוהה של התאמה בין ההסכמים השונים.