נכסי צאן ברזל

למושג שימושים נוספים כמובן מעסקה כלכלית ואחד הרווחים שבהם קשור ליחסים הכלכליים בין בעל ואישה לאחר הנישואין ובעת הגירושין. בהקשר זה, נכסי צאן ברזל הוא מונח משפטי-הלכתי הקשור לנישואין בין גבר לאישה. משמעותו, שנכסים שאישה הביאה לנישואין מבית אביה הופכים לרכושו של בעלה לאחר הנישואין. הבעל יכול לעשות בהם כרצונו כל עוד הנישואין נמשכים אך הוא אחראי להם לכן, בתום הנישואין אם מגורישין או מוות, במידה וערך הנכסים השתנה, הבעל חייב להחזירם לפי שווים בעת הנישואין בהתאם לכתוב בכתובה.

הכתובה ונכסי צאן ברזל

בזמן כתיבת הכתובה מוגדרים אופי הנכסים שמביאה האישה מביתה לבית המשותף החדש של בני הזוג. אחת הדרכים לקבוע את אופיו של כל נכס כזה היא קביעה שמדובר בנכס צאן ברזל. במקרה כזה יוכל הבעל להשתמש בנכס וליהנות מרווחיו אך במקרה של סיום הנישואין תקבל האישה את הנכס בחזרה, ואם ניזוק או ערכו ירד, תקבל אותו לפי ערכו המקורי בזמן חתימת הכתובה.

למעשה, מדובר בחלק מנדוניה הרשומה בכתובה. הנדוניה היא נכסים או כספים שהכלה או הוריה נתנו לצורך הנישואין. נכסים אלו עוברים לרשות החתן ומכונים נכסי צאן ברזל. החתן מחויב להשיב את ערכם לכלה בבוא העת, אם וכאשר פוקעים הנישואין. עד אז הוא זה שייהנה מפירות נכסים אלו, אך הוא זה שגם יספוג את הירידה בערכם במידה והדבר קרה. אם הבעל אינו מעוניין שהנכסים יעברו לבעלותו יחשב הדבר כנכסי מלוג. מדובר בנכסים ששייכים עדיין לאישה, והם מושבים בתום הנישואין כמו שהם, על פי ערכם באותו זמן גם אם איבדו מערכם וגם אם התייקרו. במידה ואבדו אין הבעל חייב לשלם עליהם.

רבים אינם יודעים זאת, אך הכתובה אינה חלק מטקס דתי, אלא מסמך משפטי אשר מכיל בתוכו חובות והתחייבויות מצד הבעל לאישה במקרה של גירושין.

על בסיס הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כ"א, י') הבעל מתחייב לפרנס את האישה ולכבדה. בכתובה ניתן גם למצא את הסכום בו הבעל מתחייב להעניק לאשתו במקרה והנישואין יגיעו אל קיצם.

הדין העברי בראי המשפט המודרני

חשוב לציין שדיני המשפחה במדינת ישראל ליהודים מבוססים על הדין העברי, אלא שהפסיקה המודרנית הכילה בהם שינויים על מנת להתאימם לתפישה המשפטית המודרנית, לחוקי היסוד ולפרשנות המשפטית שניתנה להם על ידי בג"צ.

ההחלטה אם הנכסים שמביאה עימם האישה לנישואין הם נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג תלויה משא ומתן בין הזוג בטרם הנישואין. גם נכסים שמקבלת האישה במהלך הנישואין נחשבים, על פי ההלכה, לנכסי מילוג.

על פי ההלכה, יוצא מן הכלל היא אישה המודה בבגידה, או שיש דני עדים שמעדים שבגדה מאבדת את כתובתה (בתלמוד מכונה אישה כזו "יוצאת משום שם רע"). המשמעות לקח שהיא מפסידה את עיקר הכתובה ואת התוספת בכתובה ובכלל זה אינה מקבלת תשלום על אובדן של נכסי מלוג ואף נכסי צאן ברזל.

עם זאת, בג"צ הבהיר בהלכת בבלי (בג"צ 1000/92) לפיה ענייני הרכוש בין בני זוג אינם חלק מענייני הנישואין והגירושין שעליהם חל הדין הדתי. חשוב לומר שבדרך כלל בית המשפט העליון לא רואה מקום להתערב במסקנתו של בתי הדין הרבניים, שכן הלכה ידועה היא שבית משפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים בלבד בהם החלת הדין הדתי על סוגיות הנוגעות לרכוש..

כך למשל ביולי 2021 ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול שקבע כי אין לאישה זכות בביתם המשותף של זוג שהתגרש משום שהוא נבנה על מגרש אותו קיבל הבעל בירושה בטרם הנישואין והוכח כי מדובר באישה נואפת, ומסיבה זו באו הגירושין (דנג"ץ 8537/18).

בית הדין הרבני הגדול (תיק רבני 1073676/1) קיבל את טענת האב וקבע ביולי 2017 כי לאישה לא מגיע חלק במגרש או בבית הבנוי עליו. וכך נכתב בפסק הדין: "בנידון דידן האישה בגדה בבעלה, חויבה בגט והוטלו עליה צווי הגבלה ורק לאחר דין ודברים הסכימה לקבל את גיטה… כאשר צד אחד הולך שלא בתום לב ועושה מעשים אשר לא ניתן לחזור מהם וגונז והורס את החלום על התא המשפחתי במעשה שוודאי יגרום לפירוק הבית – בזה יש אומדנא דמוכח ואנן סהדי כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד את הפוגע ההורס ומקעקע את כל חייה משפחה. ואף אם מתוך מעשיו היה ניכר כי בכוונתו לשיתוף – הרי כל זה נעשה בטעות ואומדנא דמוכח שהוטעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטלה מעיקרה".

על פסק דין זה האישה הגישה ערעור לבית המשפט העליון שנדחה תחילה. האישה לא וויתרה והגישה בקשה לדיון נוסף. עקב הסוגיה המורכבת והשלכותיה על ראי המשפט בנושאים דנן דנו בערעור צוות שופטים מורכב בהם הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה בדימוס חנן מלצר והשופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, נעם סולברג, דפנה ברק ארז, דוד מינץ ואלכס שטיין.

בית המשפט דן בהלכת השיתוף הספציפי וכן השפעתה של בגידה על חלוקת הרכוש. בפסק הדין כתב ראש ההרכב הנשיאה חיות כי "במקרה שלפנינו, הכריע בית הדין הרבני הגדול בשאלת חלוקת רכושם של הצדדים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מהותה של הזכות המוקנית מכוח הלכת השיתוף הספציפי, כפי שהוגדרה לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה, קרי: זכות מעין קניינית המתגבשת במהלך חיי הנישואין, עם התגבשותה של כוונת שיתוף. קביעה נוסף העולה במפורש מחוות דעתם של הדיינים ומהווה טעות גלויה מבחינת הלכת השיתוף הספציפי, היא זו לפיה אי נאמנות מינית עשויה להוות בסיס לשלילת כוונת שיתוף שהתגבשה ולאפשר לבן הזוג המשתף לחזור בו מכוונת השיתוף".

השופטת ברק ארז הוסיפה כי "חוסר נאמנות בחיי הנישואין הוא מכאיב, כך גם ניכור, התאכזרות או שחיקה בחיים הזוגיים. מכלול זה של רגשות ומעשים עלול לאפיין מערכת יחסים בין בני זוג או להישאר מחוץ לה. המורכבות הגלומה בכך היא חלק מן החיים האנושיים. אולם, עליה להישאר מחוץ להסדרים הנוגעים לרכוש שנדונים בבתי המשפט. בכל מקרה, אין מדובר בעילה לשלילת שותפות ברכוש שנקנתה לאורך שנים של מערכת יחסים זוגית".

השופט מינץ כתב: "הנחת היסוד היא כי אישה אינה מפסידה את רכושה שקנתה כדין רק בשל כך שזנתה תחת בעלה… הלכה זו נכונה לא רק ביחס לרכוש שאין לבעל זכות בו כלל, אלא אפילו ביחס לרכוש שהבעל קיבל בו זכויות שימוש מסוימות, מכוח נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג".

סכסוכים על רכוש בגין גירושין ובוודאי נושא נכסי צאן ברזל הם הליכים מורכבים הדורשים ידע, ניסיון וליווי משפטי. במשרדנו תיפגשו עורכי דין מומחים לדיני משפחה בעלי ניסיון של עשרות שנים בתחום שישמחו לייעץ, להיפגש ולענות על כל שאלה.