נשואים בוגדים

בגידה עם אשת איש

חוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג 1953 קובע כי נישואין וגירושין בין יהודים בארץ ייערכו על פי דין תורה. בארץ הדין העברי משתמש כבסיס לדין המשפטי, כל עוד הוא לא נוגד חוקי יסוד וערכים בחברה דמוקרטית. על כן בגידה, היא קיום יחסי מין ולא פלירטוט או אף יציאה לסרט עם אישה אחרת שיתכן שיהיו שיראו במעשים אלו בגידה עם אישה נשואה, אך במקרים אלו יקרה המעשה "מעשה כיעור" ולא בגידה כפי שיוסבר בהמשך. זאת על אף פי שכל מעשה שבן הזוג השני תופס אותו כבגידה, מוביל לפגיעה קשה ביחסי האמון ובמקרים רבים מהווים עילתה לגירושים. הכוונה במאמר זה היא לבגידה בין זוגות נשואים יהודיים, מבלי להתייחס לבני דתות ותרבויות אחרות שם מותרות יחסי פוליגמיה (יש לזכור כי פוליגמיה – ריבוי נישואין היא עבירה פלילית בארץ).

כשאדם מבקש להתגרש מאשתו חל עליו להוכיח כי עומדת לו עילת גירושין. אם הצד השני מתנגד לכך יתנהל בבית הדין הליך הוכחות ואם העילה תוכח בית הדין יורה על סידורי הגט. במקרה של הסכמת הצד השני לא יהיה צורך בהוכחת עילת הגירושים וההליך יתקצר.

ישנם מספר עילות לגירושין עליהם נדון כעת:

• בגידה: עילה השמורה לגבר בלבד. מצב בו אישה נשואה מקיימת יחסי מין עם גבר שהוא אינו בעלה. בדין העברית מדובר במעשה ניאוף ואישה כזו מכונה "אישה שזנתה תחת בעלה". על פי הדין העברי, אין זכות לבעל לסלוח לה בדבר "אסורה על בעלה ובועלה" ואישה כזו חייבת גירושים ולא תהיה זכאית למזונות ולכתובתה. במידה וכתוצאה ממעשה הבגידה נולדה לאישה ילדים הם יהיו ממזרים ולכך השלכות קשות לכל ימי חייהם. חשוב לציין בהקשר זה, כי היות והדין העברי מתנגש כאן עם זכויות יסוד וערכים דמוקרטיים בתי המשפט מותירים לפגוע בחלוקת הרכוש של אישה בוגדת וכאן הדין האזרחי גובר על הדתי.

בג"צ בבלי 1000/92 קבע כי בית הדין הרבני מחויב לפסוק לפי עקרונות השוויון ומכך נגזר גם כי לא ניתן להעניש אישה על בגידה. בהחלטה שניתנה בפברואר 1994 קבעו הנשיא מאיר שמגר, המשנה לנשיא אהרון ברק והשופט שלמה לוי כי "ראשית, הלכות המשפט העברי, בדבר שיתוף (או אי שיתוף) בנכסים בין בני זוג החיים חיים משותפים, אינם מתיישבות עם חוק שיווי זכויות האישה; שנית – וזה העיקר – על בית הדין הרבני בדונו בענייני רכוש הנכרכים בענייני גירושין – להכריע בסכסוך כאשר למהותו של הרכשו העומד לחלוקה על פי המשפט האזרחי הכללי. הלכת שיתוף הנכסים, כפי שפותחה על ידי בית המשפט העליון, היא חלק מהמשפט האזרחי הכללי, ועל כן על בית דין רבני להכריע בסכסוך על פי הלכות אלה. מכאן שבעניינים הרכושיים, נושא העתירה, יש להכריע על פי הלכת שיתוף הנכסים /האזרחית'… אנו קובעים כי הלכת שיתוף הנכסים, המהווה חלק מהמשפט האזרחי הישראלי הכללי והמופעלת בבתי המשפט האזרחיים, חלה גם בבית הדין הרבני".

במקרה אחר קיבל בג"צ עתירה של אישה שבגדה בבעלה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול שקבע שזכויות סוציאליות של הבעל לא יהיה חלק מהרכוש המשותף בשל אותה בגידה (בג"צ 8928/06): "קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון" כתבו המשנה לנשיאה השופט אליעזר ריבלין, השופטת מרים נאור והשופט יורם דנצינגר. "הזכויות הסוציאליות הן חלק מפירות ההשתכרות הכוללת אשר נצברו במהלך תקופת עבודתו של בן הזוג. לפיכך, נסיבות המקרה שבפנינו אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים".

ההבדלים בין בגידת גבר לבגידת אישה ועילות גירושים נוספות

בחזרה לדין הדתי, לא קל להוכיח בגידה לפי ההלכה. יש צורך בשני עדים שראו בעיניהם את המעשה והיות ויחסי מין נעשים מטבעם בצניעות מדובר בדבר הקשה להוכיח. בתי הדין גם מקשים על הוכחה זו גם בשל ההשלכות הנובעות מכך על האישה ועל אפשרות לממזרות.

חשוב לציין שכל עוד בני הזוג נשוי והאישה לא קיבלה גט, היא אסורה על אדם אחר. גם אם השניים מקיימים בניהם הליכי גירושים, אסור לה לקיים קשרים עם גבר אחר עד קבלת הגט. הוכחת קיום קשר כזה יכולה להביא את בהית הדין לאסור עליה להתחתן עימו על פי הדין העברי.

הדין האזרחי אף לא מותיר לגבר שאשתו בגדה בו עם גבר אחר, לתבוע פיצויים מאותו גבר שקיים עימה את יחסי המין האסורים בדבר תביעות ניאוף. ניתן ללמוד על כך מפסיקתו של בית המשפט העליון שבאוקטובר 2013 דחה את ערעור הגבר לפסיקת בית משפט המחוזי בתל אביב לקבלת פיצויים במקרה שתואר (ע"א 8489/12). השופט יצחק עמית כתב בפסק הדין כי "המשפט אינו מכיר בעוולת ניאוף ביחסים בין בני הזוג עצמם, וכפי שעולה מסעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין, המחוקק גילה דעתו כי אין להכיר בתביעה מעין זו גם כלפי צד שלישי. ההתחייבות בין בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של 'לא תנאף' היא במישור החברתי-מוסרי-דתי, אך אין לייבאה אל תוך המשפט. הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג, ועוולת הרשלנות אינה 'הנוסע השלישי' הנחבא בין הסדינים, בבחינת נטע זר אשר עלול לפתע להתעורר מתרדמתו ולרמוס את הפינות האינטימיות-רגשיות ביותר של בן אנוש".

אם מדובר בגבר הבוגד באישה, קמה לה גם כן עילת גירושים אך עליה להוכיח כי לא מדובר רק בקשר עם אישה נשואה או במעשה חד פעמי אלא בהתנהגות שהפכה להרגל עד כדי כך שהדבר מזלזל ומבזה אותה ואין כל טעם להמשיך את החיים המשותפים.

• מעשה כיעור: שמור לכל אותם התנהלויות לא ראויות מצד אישה כגון פלירטוט, פגישה בינה לבין גבר אחר ללא נוכחות בעלה וכדומה, ללא קיום יחסי מין בפועל. במקרים אלו הגבר יכול לסלוח לאישה ולנסות לשקם את מערכת היחסים עימה והוא יכול גם לקחת את המעשה כעילה לגירושים. בכלל זה גם הוכחה לנשיקה, חיבוק וכל קשר אינטימי שאין בו יחסי מין מלאים.

עם זאת, כל מקרה לגופו. כך למשל, פסק בית הדין הרבני הגדול בנובמבר 2017 כי נשיקה אינה מעשה כיעור, כאשר רצה להימנע מהכרזה על ילדים כממזרים. מדובר בערעור על פסיקת בית הדין הרבני האזורי בירושלים, שקבע כי אישה אינה יכולה לקיים קשר עם גבר לו אף הרתה בהמשך, על פי הוכחות שהביא חוקר פרטי כי התנשקה עימו בזמן שהייתה נשואה. הרכב בראשות הרב הראשי לישראל בזמנו דוד לאו יחד עם הדיינים אליעזר איגרא ואהרון כץ קיבלו את הערעור והותירו לה להינשא לו על מנת למנוע מצב בו הילד יחשב כממזר.

• אי קיום יחסי מין: ההלכה מחייבת את הגבר לספק את צרכי האישה מבחינה כלכלית, לפרנס אותה וגם מבחינת קיום יחסי אישות. אם הגבר אינו עומד בחובה זו הדבר מקיים עילת גרושים לאישה.
• מום: אם לאחד מבני הזוג התגלה מום שלא היה ידוע לפני הנישואים ומום זה גורם לסלידה או מניעת יחסי מין אז הוא מקיים עילת גירושים לשני בני הזוג.
• עקרות: אי יכולת להביא ילדים לעולם. גם כאן, מדובר בעילת גירושים לשני בני הזוג.

בגידה היא מהנושאים הכאובים והמורכבים המובילים פעמים רבות לגירושים ודורשים ניסיון וליווי משפטי מתאים.

במשרדנו תיפגשו עורכי דין מומחים לדיני משפחה, ידועים בציבור ומזונות בעלי ניסיון של עשרות שנים בתחום שישמחו לייעץ, להיפגש ולענות על כל שאלה.